חווית ורשמים מהיבשת השחורה 

גינאה, קונקרי

נחתנו בשדה התעופה של גינאה לאחר עיכוב של כ 5 שעות בהמראה מצרפת . השעה היא אחת בלילה, והאורות באזור שדה התעופה מעטים.
הדבר הראשון שמרגישים ביציאה מהמטוס הוא האויר החם העומד באויר. אחת בלילה, ואני מתחילה להתפשט מכל השכבות שנערמו עליי מהיציאה מישראל דרך ההמתנה הארוכה בפריז.
שדה התעופה הומה, המון רעש מסביב, אנשים רבים הולכים, מחכים, עומדים. הצבע השולט מסביב הוא שחור, פתאום האדם הלבן הוא המיעוט כאן. ערב רב של שפות, מבטאים שונים, האנגלית נשמעת כמו שפה מוכרת אך לא מובנת מפי המקומיים, הצרפתית בלתי ניתנת לפענוח.
הנציג המקומי שלנו מקבל את פנינו, ומסביר כי ילוו אותנו לחדר ה VIP להמתנה לקבלת הדרכונים והמזוודות.
חדר ה VIP נראה כמו אולם ארועים של שנות ה 30, ספות מרוטות מבד קטיפה אדום, טלויזיה של 14 אינץ שמשדרת סרט מטושטש, מקרר קטן עם מנעול עליו וכמה ג'וקים שמסתובבים מסביבנו.

שעה אח"כ אני מקבלת את חדרי בבניין המגורים של החברה שבה אעבוד בכמה החודשים הקרובים . אני מתארגנת לשינה כשלפתע אני מבחינה בשני זוגות עיניים קטנות מסתכלות עליי. אני לא לבד... שני עכברים מקבלים את פניי בחדר. ברוכה הבאה לאפריקה... העייפות מכניעה אותי ואני מקווה כי החדר גדול מספיק לשלושתינו, הולכת לישון בתהיות מה אני עושה כאן בכלל...


בוקר אחרי כן אני מתעוררת למציאות חדשה, עובדים מקומיים מקבלים את פניי בחיוכים גדולים, לחיצות יד וקריאות "מאדאם", מנהלים לבנים זה דבר מקובל כאן, מנהלות לבנות זה כבר יותר נדיר ואפילו המקומיים לא יודעים בדיוק כיצד לעכל את נוכחותי .
אני מתחילה לפענח את ההגייה המקומית של השפה, מנסה להבדיל בין כל הפרצופים המקומיים שנראים לי כרגע אותו הדבר בדיוק, לשנן שמות מקומיים כמו "קמארה", "דיאלו" ו"פטומטה".
המשרדים של החברה ממוקמים בקומה השנייה בבניין, אבל אף אחד לא משתמש במעלית בגלל הפסקות החשמל הרבות שיש במדינה והחשש להתקע בה... אינטרנט זה משהו שמתרגלים לנצל בין הנפילות שלו והמהירות שלו איטית, כאילו מתאימה את עצמה לקצב החיים במדינה....

בשבועות שבאים אחרי כן, אני כבר מתרגלת לשגרה... הפסקות מים והפסקות חשמל כבר לא מרגשות אותי, אפילו לג'וקים וללכלוך מסביב כבר הספקתי להתרגל. הרחוב באפריקה מלא צבעים, רעש והמולה.נשים סוחבות הכל על ראשן: החל מסל פירות, ועד לחפצים כבדים ומשונים, רובן נושאות תינוק אחד לפחות על גבן או על בטנן. הרחוב במדינות הללו שייך למקומיים, שם מתקיים המסחר שלהם, המפגשים הקהילתיים, קיבוץ הנדבות, המשחקים בצעצועים מאולתרים והשוטטות.
המערביים מסתובבים בג'יפים עם נהג. מגיעים ליעדם המדוייק וכמעט ולא מסתובבים רגלית ברחוב, אין זה מקובל.

העבודה מרתקת, הזמן כאילו עצר כאן מלכת מחד, ומנגד ההתחדשות הטכנולוגית היא רבה ועצומה, וכל דבר שאני מחליטה לעשות, קורם עור וגידים אל מול עיניי ובמהירות. הלחץ רב, לוחות הזמנים בפרוייקט לחוצים, ואט אט נופלת ההבנה כי התפוקה שהעובדים המקומיים נותנים היא מעטה מאד, לעיתים גורמת יותר נזק יותר מתועלת, והמעקב אחרי ביצוע המשימות הוא צמוד, עם הזמן אני מבינה כיצד להפיק מעובדיי המקומיים את המיטב: לתת להם מטלה אחת בכל פעם, לבקש מהם לחזור אחרי מתן המטלה כדי לראות שהבינו,להתעקש שישאלו שאלות אם לא הבינו.
אחת ממשימותיי היא להכשיר צוות מכירות מקומי לחברה. אני מקבלת אלפי קורות חיים ביום, כולם רוצים לקבל הזדמנות לעבוד אצל חברה בינלאומית ולרכוש מקצוע, אנשים עוצרים אותי ברחוב ומבקים ממני להעסיק את אחותם/בן דודם ומי לא מטעמם. אני מחליטה לערוך ימי מיון מרוכזים הכוללים עבודה בקבוצות, התמודדות עם סיטואציות ומטלות חשיבה. המקומיים הראשונים שנבחרים ליום העיון הזה המומים. מעולם לא ביקשו מהם לעמוד מול קהל ולעשות משחקי תפקידים, פתרון בעיות בדרכים יצירתיות נגמר לרוב בתשובה " אני אשאל את הבוס שלי". אבל לבסוף נבחרים כ 100 נציגי מכירות ומקבלים הזדמנות נדירה: רכישת מקצוע והכשרה ועבודה בחברה בינלאומית. הם אסירי תודה ומאושרים על ההזדמנות שנפלה בחיקם.

לאחר כשלושה חודשים עבודתי במדינה מסתיימת ולמרות הגעגוע הרב לחברים , לקפה נורמלי, ולעוד כמה דברים שנראים מובנים מאליהם בחיים בישראל, אני מרגישה צער רב לעזוב מסגרת חברים שבתקופה קצרה הפכו להיות חבריי הקרובים ביותר, עובדים מקומיים רבים שלימדו אותי המון על תרבות וחשיבה שונה לחלוטין.
מעל להסתגלות האישית לתנאי המחיה הלא קלים, לקוריוזים ולחוויות שרק אפריקה יכולה לספק,אפריקה מכילה בתוכה הרבה קסם, עולם שעצר מלכת לצד התפתחות טכנולוגית מדהימה. עולם של ניגודים רבים, ובעיקר עולם מרתק מאין כמותו

למידע נוסף, ניתן לפנות אליי במייל :Eynat@relocationjobs.co.il